חלומי ויגוני
וילון שחור של לילה יורד אט-אט ומכסה על מעוני - משכן-מעט לאהבה, לדרך-ארץ ולכיבוד-אב-ואם.
איש איש ופינתו. לאים מעמל היום שוכבים בני הבית במיטותיהם. נורות החשמל כבות זו אחר זו. הכל שוקע בתרדמה. דומני שהעולם כולו ישן שנת-ישרים, ורק אני לבדי ערה בחשכת הלילה ההולך ומתמשך עד עלות השחר.
ואין זה לילה יחיד לנדודי שינה. מדי לילה שרויה אני, למרבה הצער, בבקעת-הירדן, מול היד ללוחמי-צה"ל, שחרפו נפשם, ואני מבקשת להיות עם ילדי, שברגע האחרון לנופלו ביקש את חסות אמו. שומעת אני את שיח-לחשו: "אמא, אמא..." וראשו מוטל על כר בית-החולים ועיניו דומעות. "היא באה מיד, חביבי", מרגיעה אותו אחות, בחיוך של כאב. "טוב - התאנח בני - אני מחכה לאמא שלי..." פניו העלו חיוך ולבו נדם לנצח.
שלוש שנים רצופות של בדידות איומה ויסורי-שאול. אני אך מניחה את ראשי היגע על הכר, ספוג-הדמע, ולעיני הפקוחות עוברות בלי-משים, כבקלידוסקופ, שנות חיי - שנות סב ומצוקה, שילאה העט מלתארן.
דוד היה נער יפה וחביב, שמח וטוב-לב, בעל תפיסה מהירה ועצמאית. הכל הפליא אותו, מכל דבר היה מתפעל כתינוק. צמא-דעת היה וכל רגע פנוי הקדיש ללימודים. הוא עמד בבחינות וקיבל תעודת-בגרות מעולה. אופיו התגבש כבר מילדותו; היה שש לכל תפקיד וממלאו באחריות.
דוד שלי גדל והיה גבר חסון וזקוף. בצבא היה לוחם נועז ללא חת, חם-לב, וחבר טוב, בן מסור למשפחה וממלא חובתו באהבה ובמסירות בצה"ל, ולאחר שחרורו - כטרקטוריסט בהכנת ביצורים ובונקרים בקו האש.
מלאת תקוות וציפיות הייתי, כאם לבני המסורים ההולכים ומתבגרים ולא יכולתי להעלות על דעתי, שהגורל האכזרי זומם לגזול ממני את בכורי, את יקירי דוד --- הכל דיברו בשבחו: סייר וצנחן מצטיין, ראש וראשון היה בכל, שירת ביחידה מיבצעית מעולה של צה"ל.
אוי לך אם שכולה, אשר נגזר עליך לעמוד מול חולדות חייו הקצרים של בנך האהוב. ואני הרי זכיתי לראות את צחוקו הראשון, לשמוע לראשונה מפיו - אמא. לא פעם הצצתי לעמקי נשמתו הטהורה. היכרתיו היטב.
דוד, שרוויתי ממנו נחת, בני האוהב והאהוב. ב"יום האם" נהגת להגיש לי ורדים לבנים ועודדת אותנו בשכלך הישר ובלבך הרחום. "יהיה טוב. אין מקום לדאגה", היית מסיים, ועיניך הטובות הביטו בביישנות.
שרויה הייתי באשליה, שהפכה להיות לי בת-לויה נאמנה בחיי יום יום שלי. לאמיתו של דבר, האמנתי במזל הטוב, שסוף סוף יאיר את דרכי וישכין במעוני שלווה וחיים ללא דאגות. והנה בגדו בי החלומות.
דוד לא תפס ולא הבין בשום אופן, כיצד בני-אדם מרמים איש את רעהו. חמים היה והאמין בטוב שבאדם. איכפת לו כל אדם שבמצוקה; היה מוכן להתחלק עם הזולת בפת-לחמו.
בני היה בשבילי הכל!... היה... כמה אכזרית היא המלה היה!... ועתה פסו תקוותי. אין צליל, אין גיל, כבה הנר, דעך הכוכב ששמו דוד. השאיר אחריו חלל ריק, כאב ויגון עמוק כתהום בנבכי נשמתה של האם.
לא קלים היו ימי ילדותו. לא יכולתי לתת לילדי את כל הדרוש להם. צריכה הייתי לעבוד כל השנים מחוץ לבית. אמנם בביתי שררו תמיד מסירות ואהבה, אך ללא פינוק הדרוש כל כך לגיל הרך, גם על כך כואבת אני כאם. חייו של דוד יקירי היו כה קצרים, על כך אין נחמה. כבר מגיל רך רתם את עצמו במלוא כוחו כדי לשאת בעול הבית. דוד עבד והרויח את לחמו ביושר. חשתי בשאיפתו העמוקה להעניק חיים טובים להוריו ולעמו; להיות עזר לנו ובן נאמן לארצו העומדת על נפשה.
בני שיגר איגרות קצרות משדה-הקרב מלאות דאגה לבית ולמשפחה. היה מלא חששות שמא מכבידות עלינו הוצאות הבית והלימודים של אחיו הצעירים. "אמא, בבקשה ממך: אל תעמלי כל כך קשה, כפי שהורגלת" - כתב באיגרותיו. "אל תדאגי, תוכלי לישון בשלוה. טוב לי בצבא, לא חסר לנו כאן דבר. מצבכם, כנראה, לא בכי טוב, ועל זאת צר לי."
פגז ארור קטל את לבך. בני, הועלת קורבן על מזבח מלחמת קיומנו. גם אביך הגיע אליך זמן לא רב אחרי נפילתך; הוא נח לידך לעולמים.
אכן, הטובים בבנים מוסרים את ייהם, כי הם אינם שומרים על עצמם. כן אירע גם לבני. הוא נקטף במלוא פריחתו, חלף כחלום והשאיר אחריו יגון ופצע בלבי, לב-אם. כשאני ניצבת ליד האנדרטה בביקעה רואות עיני את שמו של בני חרות בשיש. יודעת אני שאלפים כמותו, בנים לאמהות אוהבות, נפלו על אדמה זו. וחייהם כחיי בני, גיבורים וטהורים, נקטפו באיבם. בני עזב את העולם האכזרי בו מביאים ההורים לקבורה את היקר להם מכל - בניהם הקדושים והטהורים.
שלוש שנים חלפו מאז והפצע שבלבי לא הגליד, איני תופסת עדיין שאינך אתנו. אינני מספידה אותך, כי אין מספידים נפש חיה. הרי עומד הינך לפני במדים מגוהצים, עם כנף הצנחנים וסימני-הדרגה. ואתה, ילדי, בעל הקומה מרים אותי בזרועותיך החזקות כמו שמרימים ילדונת.
מוכשר היית לכל, נאמן ובוטח ידיך וגבורת רוחך. בני, כל פסיעה שאני פוסעת בבית הזה, כל רגע וכל שעה, נזכרת אני בך, ילד-חמד שלי. עיני צמודות לתצלומים הרבים שעל הקירות, לחיוך היפה והמתוק ולעיניך הנאות והטובות. נזכרת אז איך אתה שוכב במיטתך, בחדר הסמוך, שקוע בספר או בעיתון, לפני שאתה נרדם. ואני מצחצחת מחדש את נעליך החומות הכבדות ומגהצת את חולצתך הצבאית.
ביום ששי, ברגיל, נמצאת אני ליד פשפש-החצר שלנו וממתינה לך בכליון-עיניים, בדיוק בשעה שאתה שב הביתה. ובלילי שבתות מסובים בני-המשפחה ליד השולחן הערוך ולעיתים קרובות גם אורחים. אך כסאך ריק. "זהו בחור לא רגיל, - מהדהדים באוזני דברי השבח של אלה שהכירוך מקרוב. יפה תואר, שובה-לבבות, כולם אוהבים את שכלך הישר וטוב לבך ומעריצים את עוז רוחך.
ברצוני לשוחח אתך, לבקש עצה נבונה מפיך. מעולם לא התווכחתי עמך. הלא כן, בני? תמיד שתקתי ולא העזתי לעוץ לך עצת-אם. אין בלבי טענות אליך - בן טוב היית.
מתפללת אני לבוא הלילה. אז אוכל לבכות באין מפריע ומבלי לצער איש. בשעות-העבודה מתאמצת אני לא להיראות עצובה. אבל על כורחי פורצות מתוכי דמעות מרות, חונקות ---
עייפה וסחוטה אני ואין לי עוד כוח לשאת בעול הכבד של חיי. ולא אחת אומרת אני לעצמי: אם החיים הם יסורים, הרי כבר חיה אני יותר מדי.
דוד, בני הנאמן ועדין-הנפש, אתה תמיד אתי, אבל לא לידי. ולילה-לילה מבקשת אני להרדם, כדי לשוב ולראותך בחלומי. להיות על ידך ובתוכך, לבכות ולהתגעגע עד כלות הנפש.