תפריט נגישות

סמל יובל רזין ז"ל

דברים ביום השנה ה-31


25.11.2011



זו הפעם ה-31 שאני עומדת ליד העץ הזה, אבל עכשיו אני לא נשענת עליו, אני מסוגלת לעמוד בלי משענת. לתקופה שבין ה-10 בנובמבר ל-ג' כסלו אני קוראת "בין הזמנים" ובלילות יש זמן למחשבות. וביום רביעי בלילה החלטתי שאני רוצה להגיד משהו. הדברים היו מסודרים בראשי אבל בבוקר לא את הכול זכרתי, ולכן רשמתי עכשיו. מבין כולנו הנוכחים פה רק שלושתנו: שמוליק, ערן ואני הכרנו את יובל. מירי כבר הכירה את ערן אבל לא את יובל. ברור לי שחלק מהזיכרונות שלנו זהים אבל לכל אחד מאתנו יש את הזיכרון הפרטי שלו ואת יובל הפרטי שלו. בין היתר יש לשמוליק את התספורות שסיפר אותו יובל, לי את המשחקים וסגירת העיניים "נחשי מי זה?" ולערן בודאי רגעים של שותפות בחדר עם בלגניסט שכאשר מיהר לא שם לב של מי הסנדלים. יובל נשאר נער בן 20 וכשאני רואה את גדעון, שלום, גבי, אמיר ואחרים אני מנסה לדמיין כיצד היה נראה יובל בגיל 51. כמה שנים לאחר מותו נשאלתי מידי פעם האם הזמן מרפא את הכאב? ותשובתי היא לא. הוא לא מרפא. הוא משתנה. ואני משווה זאת לקטיעת אבר, לאחר הקטיעה הפצע מדמם והכאב הנפשי והפיסי הוא נורא. במשך הזמן הפצע מגליד, הכאב הפיסי יותר קל, אבל את החסר באבר מרגישים כל יום. ואולי אני עונה לכם עכשיו על שאלה שלא העזתם לשאול.



דיברתי עכשיו על חצי הכוס הריקה, אבל קיימת גם חצי הכוס המלאה. ערן והמשפחה שהקים: מירי ושלושת נכדינו והצטרפו עכשיו שניים נוספים, אפילו השם יובל חזר.



בשנים שעברו נאמרו באזכרות דברים רבים על יובל. בנובמבר 1999 כלומר לפני 12 שנים, חברו רועי בנגל תאר את הילד והנער יובל. יתכן שניצן, עומר ונועם לא זוכרים את הדברים וטליה לא שמעה אותם ולכן הבאתי אותם איתי ואקרא אותם.

בניית אתרים: