סמ"ר אליהו אלי דוד ז"ל

אלבום תמונות

לדוד אלי


את קולו של דודי, אלי, מעולם לא זכיתי לשמוע.

לא האזנתי לשחוקו, לא הבטתי בעיניו ולא חייכתי למראה זווית חיוכו.

אך דודי אלי מביט בי בהזדמנויות שונות לאורך חיי.

בכל פעם שאני מחבקת את סבתי, הוא משתקף על תליונה המוזהב. הוא מחייך אליי מין התמונה הגדולה בחדר הריק בדירתם של סבא וסבתא, או ליד מיטתה של אימי.

אלי, הצעיר הנמרץ, הספורטאי, חביב הבנות והלוחם, שנהרג שנים רבות לפני שנולדתי, הוא חלק ממני, חלק מתהליך התבגרותי.

לאורך 3 שנות שירותי בצה"ל, מצאתי את עצמי ניצבת באינספור צמתי דרכים, בהם שאלתי את עצמי כיצד דודי התנהג אז, כחייל כמוני?

ובכל פעם שאני לובשת את מדי הירוקים, אני תוהה כיצד התאימו לו, והאם החמיאו לעיניו.

על כיסוי הדסקית אותו אני עונדת בשנתיים האחרונות, תפור סמלו של גדוד התותחנים "רשף", גדודו של אלי. את הכיסוי קיבלתי במתנה מלוחמי הגדוד, במהלך תרגיל.

הוא מסמל את קרבתו של דודי אליי, בגרסה שונה מאשר תליונה של סבתי. כיוון שלסבתי, סבי, אימי ודודי, הייתה הזכות להכיר את אלי מקרוב, מבעד לתמונות הממוסגרות.

ולי רק נותר להאזין לסיפורים הרבים, לדפדף בתמונות המצהיבות ולהעביר אותם הלאה, לדור שאחריי.


יעל ליבנת