אלבום תמונות
לכתוב, אחרי 26 שנים, על נער שהיום יכול היה להיות גבר ובעל משפחה - לא קל!
במיוחד לא קל למורה אשר אומנה והתמחתה בללמד, לתת ציונים, לחנך, להתוות דרך, להכשיר הבוגרים לקראת יציאתם לחיים. לגדל אזרחים לעתיד, לדקדק בבעיות תלבושת ומשמעת ובערבי הורים לספר להם על השקעה, מוטיבציה והשגים לימודיים.
ולפתע הכל מתגמד ומאבד חשיבות מול האובדן!
ופתאום ארועים קטנים, שביום יום היו חסרי משמעות, פירורים ואנקדוטות, שלא היינו מתייחסים אליהם, נהפכים למשמעותיים - כי זה מה שהשאיר אחריו הנער בשנות לימודיו בביה"ס ובחייו הקצרים שנגדעו בבת אחת.
ואני מלקטת מה שהשאיר בליבי אלי ונזכרת בביישנות שלוותה בחיוך חם ורחב. ביחס החברי שהתבטא בנכונות לעזור לחברים בכל עת ולעמוד לצד חבר בעת צרה, באכפתיות, בהענות לכל משימה. בלימודים - לעשות את המוטל עליו, אבל את עיקר מרצו וזמנו השקיע באהבתו הגדולה - הים.
אלי השקט והמופנם הפך לערני ונלהב כשנגעו בנושא הקרוב לליבו - הים. הים בו בילה ימים ושעות ולא חסך זמן ומאמץ בעת שבנה את סירת חלומותיו.
אלי שאף וחתר לשרת בחיל הים כדי שיוכל להמשיך לעסוק באהבתו הגדולה. כשנדחתה בקשתו, לא חסך כל מאמץ כדי להגיע לשם, ואף אותי כמורתו, גייס לעזור לו במימוש רצונו וכשנדחתה בקשתו סופית קיבל את הדין בצורה בוגרת ולמרות האכזבה אהב את תפקידו בצבא ומילא את שירותו ברצינות ובאחריות עד ליום הנורא שקטע את חייו באיבם.
במשך השנים לימדתי מאות ואלפי תלמידים ומובן שקשה לזכור את כולם, אך את אלי בוגר המחזור הראשון של ביה"ס, הנער המיוחד, אי אפשר שלא לזכור ולעולם לא אשכח.
מגיאר שולמית - מחנכת הכתה ומורתו