* מידע נוסף
תפריט נגישות

רס"ל גיא ריצ'ארד חסון ז"ל

דברים לזכרו

שמונה שנים בלעדיך - 2014

גיא
יש בי געגוע לימים אחרים , לימים בהם צחקתי צחוק אמיתי ומלא, לימים בהם רקדתי משמחה ספונטנית ואמיתית, יש בי געגוע לימים בהם השמחה נפגמה רק מאירועים רגילים ושכיחים.
שמונה שנים של געגוע לילדנו המת , לילד אותו הבאנו לעולם, אותו גידלנו באהבה אין קץ, געגוע לגעת , לחבק, געגוע לכל רגע בחיינו , געגוע לקול שנדם, געגוע שאין בו תקווה, וגם לא סוף טוב.
יש בי געגוע לשגרה,
שגרת היום יום , שגרה של לוח שנה שמופיעים בו רק תאריכי ימי הולדת ושמחות, אירועים להם מתכוננים בשמחה .....שגרה כזו כבר לא תהיה............ .
עם בוא האביב , האביב שמסמל פריחה ושגשוג, התחלות חדשות, אהבות ושמחה, גופי וליבי מאותתים, מד הכאב הולך ומתגבר, החג המתקרב שלקראתו כולם מתמרקים ומתחדשים, שולחן החג הבולט בהיעדרך, גורם לי שוב לחוש את עוצמת הכאב בחסרונך, את הגעגוע לחיבוק שלך, , לנשימה שלך - נשימה שנולדה באביב 82 והביאה איתה יופי ושמחה למשפחה שלנו. האביב הזה על שלל אירועיו מגיע לשיאו ביום הולדתך, היום המסמל יותר מכל את תחושת ההחמצה שבאובדן, היום בשנה בו אני מדמיינת את מי שהיית יכול להיות, ובוכה על מי שלא תהיה, ורק שמחה
לגלות שהשארת אותנו מוקפים במשפחה הנהדרת שלנו ובחבריך שאספת לאורך השנים שלא מפסיקים לבוא אליך להר לשיר לך להתגעגע לצחוק איתך ועליך כשאני מתגעגעת אליך , מה שקורה בכל שניה של חיי אני ניגשת לארון הבגדים בו שמרתי מזכרות מיוחדות מבגדיך מחבקת ומריחה .מריחה את מה שעוד נשאר מהריח שלך, וכשזה לא מספיק אני מפעילה את הסרטונים שצילמת בהודו ובמלחמה שגבתה את חייך. מגבירה את הרמקולים עוצמת עיניים , שומעת אותך ,ורואה אותך בעיני רוחי בכל פינה ופינה בבית .
איך אפשר לתאר את הכאב כשבמילון לא ניתן למצוא מילה שתתאר את החלל הריק ,את הגעגוע, את החיים שהשתנו את הדברים שלא זכית לראות ולחוש.
שלא זכית לראות את רעותי ויובל מתבגרות
את הפיספוס הענק שחשנו כשלא היית אתנו בחתונה של מליסה ורועי
והרשימה כל שנה הולכת וגדלה.

ביום הזיכרון האחרון שאלתי את עצמי את השאלה מה כותבים לילד שלא פגשנו 8 שנים, אבל בעצם יום יום מדברים אתו.
מה עוד לומר שלא אמרנו לך בשיחות הארוכות והשותקות של אבא ושלי כשמבטי העניים אומרות הכל ללא קול.
פחדתי שלא יהיה לי מה לומר אבל במדינה כמו שלנו שלא נרגעת לרגע הוחזרנו באירוע החטיפה לכאב הנוראי שלנו .. החוזק שהפגינו המשפחות היה זהה לשלנו אותם משפטי תודה על זה שחבריך החזירו אותך הביתה עולם אכזר אותו כאב כאב שאין לו סוף. ואז הגיעו צווי 8 הבטתי בך שוב מהצד מסיים את עבודתך בקפה עם חיוך ואומר סוף כל סוף קראו לנו .מדליק את כל האורות בבית מעיר את רועי ואוסף ממנו פריטים לתרמיל שתיקח איתך לנקודת האיסוף .אני מתעוררת מהחלום ורואה שהבית חשוך מחפשת אותך ולא מוצאת ומבינה שכל חיי אמשיך לחלום עליך חלומות שכבר לא יתגשמו. אני מכינה כוס קפה חושבת ורואה בראשי את התמונות של אז -איך התארגנו כולנו ועזרנו לך לארוז ושלחנו אותך לדבר הכי לא שפוי הכי לא הגיוני אבל כך חינכו אותנו וכך חינכנו אתכם- שאין מי שיעשה את העבודה וחייבים להתייצב ביום פקודה. אז לא הבנו כלום . שנתיים לאחר נפילתך אמרה יובי -"כשגיא הלך למלחמה לא פחדתי. זה גיא לא יכול לקרות לו כלום. היום שנתיים אחרי יש לי מן הרגשה של אוקי הבנו את הרעיון הגיע הזמן שיחזור "- אבל המציאות טפחה על פנינו וממקום מושבך החדש אין דרך חזרה .
מאז גיוס המילואימניקים כל נסיעה שלי הופכת למסע חיפוש .אני מחפשת אותך בניהם אולי בכל זאת ,אולי תהיה שם, אולי לא הושטתי יד מספיק ארוכה לאסוף אותך הביתה ומשפטי האולי גורמים לסחרחורת. אני עוצרת בצד ואז כמו רוח מלטפת משמיעים ברדיו את השיר שכל כך אהבת
אני מתחילה לחייך ובתחושה של אמא מאמינה ששלחת אלי יד מלטפת כאילו אומר אמא לקום ולהמשיך
הרדיו מודיע שנהרגו חיילים בעזה אני נדרכת לא רוצה להכיר פוחדת ואז בלי שום סיבה מודיעה לאבא שנסעתי למשפחת מלקו מירושלים שבנם משה נפל ערב קודם ,לא יודעת למה ומתי אחזור. אבא מבין .שום דבר לא הכין אותי לעשייה שכזאת בזכותך גיא מצאתי את הכוחות לחוות שוב את אותם ימי השבעה לתת כוחות לאחרים כמו שנתנו לנו. עמדתי שם בצד ולפתע רואה קצין צהל שמביט בי אני שואלת אם הוא קצין נפגעים והוא משיב בשלילה. לפתע הוא שואל מה שלומך ליאורה מזהה ?ואני עונה בשלילה .ליוויתי אתכם מהיום הראשון הוא אומר אני שוב מביטה ושואלת אתה יובל? והוא עונה בחיוב. יובל היה נציג הרבנות שפגשתי באותה מונית ארורה שנכנסה לישוב וחיפשה היכן גרה משפחת חסון ואני בגאווה אמרתי להם -אני מש חסון .עיניו הטובות חיבוקו אז ,וגם כשנפגשנו אצל מש מלקו -הבנתי שלא הגעתי סתם דווקא למשפחה זו כנראה שביקשת גיא שאסגור מעגל.
הרדיו מודיע על עוד הרוגים. והפעם נדב בן של חברים . את נדב לא הכרנו אבל הכרנו את הוריו. אבא של נדב הגיע ועזר לאבא ורועי לבנות את הפרגולה בגיאלי לאחר ה30 שלך. עמדנו בלוויה של נדב עם מירטה וסרגיו וכאילו שהבאנו אותך ואת יניב - שוב לקבורה אבל הפעם ראינו מה שהראש רצה לשכוח. כאילו העמידו בפנינו מראה ראינו את אבי ויובל וראינו את עצמנו ראינו את אחיו -כאילו ראינו את אחייך הצעירים שהוכנסו בלי שום הכנה לכאב מתמשך לעוד שנים רבות.
גיאה שלי בטוחני שפרסת את כנפיך על חבריך החדשים. ילד שלי הם צעירים כל כך ואתה ויניב הרי כבר קשישים בני 32 חבקו אותם תאמרו להם שהם השאירו משפחות שאיש לא יתן להן להיות לבד.
כן גיא שלנו נותרנו עם הגיטרה שלך עם הזכרונות והתמונות עם אחיותיך ואחיך המדהימים רעות יובל רועי ועם גיסתך מליסה שלא זכית להכיר
ממשיכים לחבק את ליקוש כמו שביקשת
שומרים על קשר הדוק עם החברים שלך וכולם יחד איש איש בדרכו מחבק אותך זוכר ומתגעגע
נוח על משכבך בשלום ילד יקר שלנו
אבא אמא

בניית אתרים: