12.8.2016, הר הרצל, ירושלים
עשור חלף מאז נפרדנו גיא ואני על הגבעה ההיא שם בדרום לבנון.
התמונה של הרגע האחרון מלווה אותי יום יום,
את סיפורי הקרבות כבר סיפרנו,
את גודל האובדן כולנו היום מבינים וככל שחלופות השנים,
הכאב על האובדן
העלומים שבאו אל סופם בגיל 24 מתחזק.
כמה יכול היה הכל להיות אחרת.
אבל שאני יושב ככה וכותב אני מיד מרגיש את היד של ליאורה תופסת לי בפנים
ואומרת ילד שלי, אין מה לעשות, חייבים להמשיך, חייבים לחיות זו היה הצוואה של גיא לו יכול היה לכתוב אותה.
עשור חלף,
אנחנו מבינים כי החברים שלנו שנפרדנו מהם לפני עשור לא יחזרו, ומה שנשאר זה הזיכרון והמורשת.
כל אחד מהם הותיר אחריו מורשת.
לפני כמה חודשים באירוע צבאי שהשתתפתי בו, נתקלתי בשיר שכתב אריאל הורביץ על החיילים שלנו ואני רוצה להשמיע לכם בית אחד או שנים ממנו, השיר נקרא : רקפות בין הסלעים.
במילות השיר כותב הורביץ:
בין הדגלים הכתומים לחולצה הכחולה
בין שוק הפשפשים לקריית הממשלה
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים
וכשהיא לפתע צריכה
שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה
לא תאמין איך הם מופיעים
כמו רקפות בין הסלעים
גיא היה אחת הרקפות שהופיעו מבין הסלעים.
נפגשנו גיא ואני פעם אחת לפני המלחמה באימון בקיץ 2004
בפעם השניה נפגשנו ביום ראשון 30 ביולי 2006 בתחנת ההסעה לצו 8, זאת כאשר הארץ היתה צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה.
גיא לא היסס, בטלפון בו דיברנו ערב לפני הוא כבר היה חדור מוטיביציה,
שאל אותי ברצינות גמורה אם גם ציפר יקבל צו 8 והוא גם יבוא.
והוא וציפר ויניב וכל המחלקה הופיעה בצאלים לאימון קצר לפני המלחמה
ותוך כמה ימים מצאנו את עצמנו הולכים במטעים של דרום לבנון, נכנסים ויוצאים מבתים כאשר כולנו מבינים את גודל הרגע וחשיבות השעה, מלאי מוטיביציה להשיב את השקט לגבול הצפון תוך שאנחנו מבינים שכעת זו המשמרת שלנו לשכב בבוץ בתוך שוחה.
גיא היה הפנים היפים של הארץ, לוחם ומפקד למופת, זה שבא אלי וביקש להיות בראש הטור, ממש מקדימה ליד המ"מ.
זה שהתנדב לעמוד בחלון הבית ממנו צפינו אל שטח האויב ראשון,
זה שרץ לעזור ראשון לכל מי שהתקשה.
וזה גם שנלקח ראשון.
אנחנו מתגעגעים לחברים שלנו, לבנים שהלכו ולא שבו, אבל הזיכרון הפרטי זה שכל אחד הולך לישון איתו וקם איתו בבוקר, חשוב ככל שיהיה, אין בו די, חשוב לשמר את מורשתו של גיא.
אם אני מצליח לקרוא נכון, אני חושב שמורשתו של גיא היתה אומרת לנו, להיות בנים, אחים ובני זוג למופת, לאהוב אותם בכל נימי נפשנו, ככה כמו שהחסונים יודעים לאהוב ולחבק.
מורשתו של גיא היא גם להיות מפקד ולוחם כזה שכל מפקד או רע לנשק רוצה לצידו - חזק, אמיץ, דבק במשימתו, ממושמע ומקצוען.
גיא בכל משימה היה הראשון להיכנס מתחת לאלונקה, זה שנותן דוגמא לכל השאר עם כל זה שהיה מתבל את הדרך לשם בקצת צחוק וחיוך.
גיא היה כזה שהאמונה בצדקת הדרך היא היא מוליכה אותו קדימה מתוך תחושת שליחות מלאה, זה שכאשר יקראו קדימה להסתער יהיה הראשון לקום.
מה שעוד מותיר אחריו גיא הוא להיות אזרח שכל מדינה תרצה שימנה על אזרחיה - חלוץ, יוזם, זה שהולך לפני המחנה - זה שמעיז ולא פוחד מלהפריח את השממה, לפתוח בית קפה, ללכת לעשות חקלאות רחוק רחוק ממרכז המיינסטרים.
בעשור שחלף כולנו השתננו, החבורה שבא לכאן פעם או פעמים בשנה, לא הצטמצמה באופן ניכר אולי אפילו גדלה. ביננו מסתובבים כעת ילדינו הקטנים אשר יילכו ויגדלו ומה נבקש מהם ? נבקש מהם שיאמצו אל ליבם אל תכונותיהם, קצת מגיא רק קצת.
נבקש מהם להיות כמו רקפות בין הסלעים, זוהי הדרך זו המורשת שגיא השאיר לנו.
עשור חלף,
והצפון שקט, הפריחה והליבלוב שבו אליו, המחיר כבד מאד, איני יכול לחשוב על התוצאה של המלחמה לא להיזכר בשירו של אלתרמן - "מגש הכסף" שמתחיל במילים "והארץ תשקוט".
האם גיא הוא מגש הכסף ?
אני חושב שאם היו שואלים מי מוכן להיות מגש הכסף, גם שם גיא היה ראשון.
זה מה שנבקש לקחת ולאמץ מגיא אלינו.
יעקב וליאורה, יובל, רעות ורועי,
בעשור שחלף הפכנו למשפחה, קשה לתפוס את הגדולה שלכם, להכיל גם אותנו החברים, המפקדים והלוחמים שלחמו יחד עם גיא בתוך הכאב העצום שלכם.
את אומרת ליאורה, גיא היה רוצה שנחיה ונמשיך לחיות ואתם מלמדים אותנו כל הזמן איך לעשות את זה. אתם החסונים הפנים היפות של הארץ הזאת ואני מקווה שהיא תהיה ראויה להם.