אלבום תמונות
עופרה, חברה של מירה מבי"ס שדה אכזיב שהיתה איתה בטיול בואדי קלט
24 שנים אחרי, הגענו למקום האסון בעזרת צה"ל:
21.5.98
מירה, לא תאמיני אבל אחרי כל כך הרבה שנים אנחנו פה במקום שזה קרה, התאספנו פה כל אוהביך נעמי ובצלאל ותמי ומשה'לה, טל, נועם ואיתי ועדי ורחלי ושוקה ואני -
אף פעם לא כתבתי אלייך בכל השנים הארוכות האלו אבל הרבה פעמים שוחחתי איתך. הרבה פעמים דמיינתי לעצמי מה היית עושה עכשיו אילו ואילו ואילו לא היתה אותה שבת נוראה...
כשאני נזכרת כמה צעירות ותמימות היינו. עדיין חשבנו שהעולם הוא מקום בטוח כל כך ושהכל אפשרי. היתה שבת יפייפיה. את זוכרת, זה היה בשנה של המלחמה. ירד המון גשם אותה שנה והיתה פריחה משגעת גם במדבר. אני זוכרת אותנו שלושתנו רחלי ואת ואני (רחלי באה במיוחד אפילו שכבר השתחררה) מלאות אושר - יוצאות לטיול עם שמים כחולים ונוריות אדומות בכל מקום. הכל נראה כל כך מלא הבטחה אני זוכרת שלעצמי אמרתי שיש פה מין אבסורד כזה שכל כך הרבה פרחים פורחים בשנה שבה נשפך כל כך הרבה דם וקברנו חברים. אבל הפריחה הזאת כאילו אמרה - הנה החיים ממשיכים והדשא שוב ירוק וצומח. והיה יום חם. אני זוכרת שלבשת את הגופיה הכתומה שלך.
אחר כך זה היה הצבע הכתום שבמים - כשהבנתי בפעם הראשונה שמשהו השתבש, משהו לא בסדר כי הכתם נשאר והמים עברו מעליו.
מעולם לא חזרתי ולא רציתי לחזור לכאן. אני עדיין כועסת על המקום הזה. על הרמאות הגדולה - של מקום כל כך יפה ושלו ובעצם מסוכן ואכזר.
היתה פה מלכודת. רחלי יודעת.
זרימה של מים שפעם אהבתי לשמוע נשמעת לי מאז תמיד רוחשת רעות, מבשרת על אסון. אי אפשר לסמוך על הזרם.
ועכשיו יש לנו ילדים משלנו: לתמי, לעדי, לרחלי ולי. וגם הם גדלו. ואני כל כך דואגת. כי ראיתי שבעצם אי אפשר להגן עליהם. אי אפשר לשמור עליהם. אנחנו כהורים לא יכולים בעצם כל הזמן להגן עליהם.
אני זוכרת שבצלאל אמר פעם - זה אני שלא לימדתי מספיק את מירה איך להיזהר...
זה לא ככה בצלאל. כמה שנלמד וכמה שניזהר...
אפשר בכלל לעצור חיים צעירים מלחיות במלוא העוצמה?
אנחנו כולנו עברנו דברים. גם שוקה.
אמרתי פעם לנעמי - שכל שנה אני מבינה את זה אחרת ויותר לעומק - את גודל האסון.
כשאני בטבעון אני מסתכלת בציורים שלך. אני מסתכלת בתמי ובילדים שלה שאת גם בהם. אני מסתכלת בנעמי בצלאל ובבית שלהם הכל-כך מיוחד בשבילי. ועצוב לי עליך. כל כך עצוב.
ויש לי רצון לחבק את כולכם.