תפריט נגישות

רס"ן חנן סמסון ז"ל

רשימות לזכרו - מתוך הספר "איש רעים"

אינטרמצו: לנדוד-לנדוד

אלבום תמונות

חנן אהב לטייל.
אולי מאז שתעה בחולות קרית ביאליק, דרך טיולי התנועה בקן קרית חיים, וגמור - לא היה לדבר גמר.
טיולים בתנועה, במוסד, בח"ץ, טיולים עם נעמי, "טיולים" מעבר לגבול ב-101, טיולים עם גיאולוג שוויצרי במדבר יהודה, טיולים להראות לאמא את הארץ, טיולים לחוג ימי-הולדת במשפחה. טיול לחו"ל, טיולים אחרי המלחמה.
כל מה שאהב היה בטיול -
המרחבים, הנופים המתחלפים, חוסר השגרה, הצורך בתושיה, בכוח ההמצאה, באלתור, המאמץ הגופני, האחריות, כושר הארגון, הטבע, המקומות החדשים, החברותא, קרבת האנשים. ועל הכל - התענוג. רצונך לטייל? - פנה לחנן.
אינך יכול לזכור את כל משתתפיו של טיול שטיילת לפני חצי יובל שנים - אך אתה תזכור אם חנן השתתף בו אם לאו -
תמיד בראש הטור. סוחב ומעמיס וסוחב, עוזר לנחשלים, נוטל תרמיליהם, מדרבן ומעודד. משמיע בדיחות בקול - שלו ושל האחרים. אם אמר מי דבר בלחש - חזר אחריו, שיישמע. בחניות - חוטב עצים ושואב מים. מבעיר מדורות וטורח בהכנת הקפה, וקולו נשמע. אתה יודע - חנן כאן - יהיה בסדר.
נעמי: "נורא אהבתי לטייל אתו.
מין חתול כזה, שתמיד נופל על הרגליים - בכל מקום מתארגן, מסתדר, דואג לכל, סוחב לטיולים שינל ושק-שינה ושמיכות, החבר'ה מחייכים, אבל לבוקר הוא קם רענן ורגוע, האחרים - כל עצמותיהם תאמרנה ליל נדודים."
למשאית, בטיול קיבוץ, הוא עולה אחרון - תמיד עוד סידור קטן לסדר, ועוד ענין אחרון לארגן. לבסוף קופץ ועולה, והמקומות תפוסים כולם.
מעיף מבט: שורות צפופות, אין מקום. 'ואיפה המקום שלי?' אין תשובה, איש איש בעיסוקו שלו. 'אחת - שתיים - ו-שלוש' - קפיצה אל תוך השורות הצפופות של יושבי המשאית. צוויחות דקות של בחורות, צעקות, אבל ללא תרעומת. צחוק. חנן יושב לחוץ בין החבר'ה, יש מקום. שובב - כמו אז, בבית-הספר בקריה - אי-אפשר לכעוס עליו.
טיול עם הקיבוץ לכרמל. "חנן, תראה איזה פרח!" בלי אומר קופץ מהמשאית הזוחלת במעלה ההר, קוטף את הפרח ומגישו לנעמי ("זה היה מזמן, עוד מותר היה לקטוף פרחי-בר," היא מזדרזת להוסיף.)
או טיול אחר, אף הוא עם הקיבוץ, חנן עוצר את המשאית ויורד לטייל קצת ברגל עם ענת. בזכרון החברים הם ניצבים שניהם מאחורי המשאית המתרחקת - תאומי חיוך חושף שיניים, תאומי כובע עם פומפון, מקלות בידיהם - האב ובתו ואהבתם אחת.
ופעם בטיול ח"ץ, בג'יפים. ואחד הג'יפים נתקע בוואדי שכוח, אין איש מלבדם, אין אפשרות לקרוא לעזרה - רק אנו, באזלת ידינו.
כמו תמיד - חנן בודק את המצב, מתחיל לחלק פקודות, מטה כתף, מושיט יד - הג'יפ נחלץ.
עודו נער - טיול תנועה למצדה.
בפתע ירד עליהם הערב. "נישאר ללון כאן, על פסגת ההר," אמרו המדריכים.
ושביל הנחש?
חנן מארגן לו שני חברים - את משה ידידו, ואת היו, מקבוצה בוגרת יותר, והם יוצאים לחפש. שביל הנחש מדליק דמיונם מאז - מימי "בני מצדה" והסיפורים על אלעזר בן יאיר, מסיפורי האחים הגדולים והחברים מהפלמ"ח. רק בודדים עברו אותו, וכל הליכה - ריח של גבורה בה. שביל הנחש אינו סתם שביל - הוא תעוזה היסטורית, הוא לטף הארץ הזאת את כף רגלך הנעולה נעל עבודה כבדה.
"היה שם חץ אדום," נזכר משה, "חץ שהחבר'ה מהפלמ"ח סימנו", ואם היו להם ספקות לפני כן - בא החץ ופתר אותם. הם ירדו במצוק, והלילה רד עליהם. לפתע מצאו עצמם לרגלי צוק מצדה, המתנשא שחור ומאיים, ודרכם אבדה. וכמעט עשתונותיהם.
"נחים," קובע חנן בשקט. יושבים דקות אחדות להירגע. עם הזמן החולף. חולפת הריגשה. הנשימה נרגעת. חנן כאן. חנן אמר.
"בואו נעלה." תומכים זה בזה, מושכים זה את זה, סוחבים ומעלים - והנה אורות המדורות, והנה החבר'ה. הם על הפסגה, שוב על הפסגה. משהו בפנים גואה - עברנו בשביל הנחש. בחושך. הוא שלנו.
ועוד טיול תנועה, חברת-נוער עולה משריד אינה עומדת במאמץ. שמש קופחת - זרה להם עדיין. אדמה סלעית, מתנכרת, נוף אכזר, פרא. יש בו יופי כשאוהבים אותו - אך הוא מכוער, כאשר מביטים בו מבעד לעיניים מצועפות זיעה, וגרון ניחר ולב בוסר. ועוד הימים - ימים של משמעת מים.
נתנו להם את כל הנוזלים שהיו בטור, ואחד - באוות נפשו - חטף ממשה מימיה התלויה בחגורתו ובה תרכיז לימון, וגמע באחת - בטרם ירגיש מה הוא גומע. הם נפלו כמו זבובים בחום הכבד.
חנן התארגן לפינוי הנפגעים. (איש לא הטיל עליו, איש לא אמר לו. הוא ראה אותם בחולשתם והבין למה נדרש.) אירגן את חבריו, ואת הדרך מסדום לאום-ברק עשו מספר פעמים. שמוליק, חברו, שהיה אחרי מחלת קדחת, נזקק אף הוא לעזרה. הם תמכו בו, ומיכל-מים על גבו וממנו צינורית המובילה את הנוזל היקר אל פיו. שמוליק הגיע על רגליו שלו. את הנערים העולים סחבו סחיבה של ממש.
ואולי זהו שורשו של ליל הפצועים בירושלים.

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה